הרצלייה: בילינסון 1 (קומה 2) | טלפון. 09-880-81-91 | פקס. 09-881-03-73 | תל אביב: רחוב המסגר 54 (קומה 3)

חוק השבות מכיר בזכותו של כל יהודי לעלות לישראל. יהודי, על-פי החוק, הוא כל מי שנולד לאם יהודיה, והוא אינו בן דת אחרת. בנוסף החוק מוסר את זכות העלייה (שבות) גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי. בחוק נקבע חריג: אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון אינו זכאי לעלות לישראל.

על כן הזכות תלויה בראש ובראשונה בזיקה של המעוניין לעלות לישראל ליהדות. אלא שביחס לאוכלוסיות מסוימות אין זו מלאכה פשוטה להוכיח את זיקתן לעם היהודי. בברית המועצות לשעבר היהודים נהגו להסתיר את מוצאם מפני הרשויות. אין מדובר במקרים בודדים אלא בתופעה רחבת-היקף בגלל רדיפה ואפליה חמורה של יהודים בכל מישורי החיים.

הסתרת היהדות נעשתה בכל רמה אפשרית ובשיטתיות אין-קץ: אנשים רבים אמצו שמות משפחה שהעלימו כל דמיון עם זהותם היהודית ופעלו לתיקון מסמכים כגון תעודות לידה, נישואין, פטירה, חברות במפלגה, כרטיסי עבודה וכיו"ב במשרדי הרישום הרלוונטיים.

אלא שיסודיות זו שגילו בשעתו רבבות יהודים לצורך הסתרת מוצאם היא שכעת – משעה שהחליטו לממש את זכותם לעלות לישראל – רובצת לפתחם ומציבה בפניהם קשיים חמורים בהוכחת יהדותם. בפועל פניות רבות של יהודים שמוגשות לסניפי הקונסוליה הישראלית במדינות ברית המועצות לשעבר פשוט נדחות בשל היעדר זיקה לכאורית ליהדות.

בהתחשב בנסיבות ההיסטוריות הייחודיות של חיי הקהילה היהודית בברית המועצות הוכחת היהדות איננה מלאכה קלה. לצורך הצגת ראיות מספיקות, כאלה שיניחו את דעתם של נציגי הקונסוליה הישראלית או משרד הפנים, נדרשים המבקשים לצלול עמוק לתוך נבכי ההיסטוריה המשפחתית ולהשיג מסמכים שמלמדים, במישרין או בעקיפין, על יהדותם.

מלחמת העולם השנייה מהווה חסם נכבד במלאכת איסוף הראיות, מאחר שבמהלכה נהרסו בהפצצות הנאצים ארכיונים רבים שבהם ניתן היה להיעזר ולשחזר מסמכים. אך באין מסמכים ישירים הדין מכיר באפשרות של הוכחת היהדות באמצעות ראיות נסיבתיות, כגון תצלומים משפחתיים, בדיקות גנטיות, צילומי מצבות קרובים שנטמנו בחלקות יהודיות, מכתבים אישיים, תצהירי עדים, החלטות שיפוטיות של בתי המשפט המקומיים ועוד.

אלא שגם כאשר מבקשי שבות משקיעים מאמצים בלתי רגילים לשם איסוף הראיות, מדינת ישראל אינה ממהרת להסתפק בראיות נסיבתיות ולעתים דוחה בקשות עלייה בנימוק של היעדר בסיס חוקי.

כאן חשוב להבין שהחלטתם של הקונסול או משרד הפנים איננה סוף פסוק ואין לראות בה בבחינת ראה וקדש. תקדימים רבים של בית המשפט העליון מחייבים את המדינה להסתפק בהקשר של מימוש זכות שבות במה שמכונה "מבחן הראיה המנהלית". היינו, במצב דברים שבו הפרט אינו מסוגל להציג מסמכים מקוריים המלמדים על זיקתו לעם היהודי, וזאת בשל מגבלות אמיתיות ומובנות וטעמים אובייקטיביים, אך יש בידו מסמכים שמוכיחים את הזיקה בצורה עקיפה כך שכל בר דעת וכל אדם סביר היה משתכנע בקשר – על המדינה להסתפק בראיות אלה.

סירוב המדינה להכיר בזיקה ליהדות חייב להיות מבוסס ומנומק. בהיעדר ביסוס או הנמקה סבירים, או כאשר הסברי המדינה אינם משכנעים, מומלץ שלא לוותר ולתקוף את החלטת הרשות בבית המשפט.

עורך דין המצוי בדיני הגירה ושבות ילמד היטב את מכלול הראיות הנסיבתיות שנאספו ויכין תשתית ראייתית מוצקה לצורך הגשת פנייה מנומקת למשרד הפנים וללשכת הקשר "נתיב". אם מאמצים אלה לא יישאו פרי, עורך הדין יגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק ויחייב את המדינה למסור תשובות והסברים אמיתיים להחלטת הסירוב.

בשונה מהפרט החלש וחסר הידע, בית המשפט העליון אינו מסתפק בתשובות סתמיות ובהשערות מופרכות שלעתים מרשה לעצמה המדינה, והוא דורש מהרשות הצגת הסברים נכוחים לסירובים. הניסיון מלמד שבמקרים לא מועטים המדינה כושלת להצדיק את החלטותיה, ובית המשפט פוסק לטובת מבקשי הזכות.

מאמרים נוספים בנושא:

על הוועדה ההומניטרית

שוב על הוועדה ההומניטרית

מי זכאי לקבל מעמד בישראל?

איך משכנעים את משרד הפנים בכנות הקשר הזוגי?

גיור בחו"ל וחוק השבות

כיצד מסדירים מעמד בישראל לבן זוג זר?

על עבודתה של הוועדה ההומניטרית

חוק השבות ועבר פלילי

הוכחת יהדות לצורכי חוק השבות

 

 

 

שינוי גודל גופנים