הרצלייה: בילינסון 1 (קומה 2) | טלפון. 09-880-81-91 | פקס. 09-881-03-73 | תל אביב: רחוב המסגר 54 (קומה 3)

 חוק השבות מכיר בזכותו של כל יהודי לעלות לישראל. אך זכות זו מסויגת, בהתאם להוראת סעיף 2(ב)(3) לחוק, כאשר מבקש העלייה הוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור בישראל.

מהי אפוא אותה סכנה לשלום הציבור בישראל שמפניה נסוגה זכותו של כל יהודי להקים את ביתו בישראל? החוק עצמו אינו מפרש זאת, מה שהוביל לשורה ארוכה של פסקי דין המנסים לענות על שאלה פרשנית לא טריוויאלית זו.

אחד מנהלי משרד הפנים כולל פרק שנועד להסדיר ולהבהיר במעט את נושא העבר הפלילי למבקשי עלייה. בהתאם לנוהל, בחינת מסוכנותם של מבקשי שבות שבאמתחתם עבר הפלילי צריך שתיעשה בהתאם לשיקולים הבאים:

*חומרת העבירה שעשו;

*מועד ביצוע העבירות;

*מספר העבירות שבוצעו ותכיפותן;

*תיאור עובדתי של המקרה (התיאור עשוי להצביע על אופן עברייני במיוחד או דברים חריגים);

*גזר הדין, חומרת העונש שנגזר;

*ככל שמדובר במאסר – תקופת המאסר בפועל;

*מועד השחרור ממאסר;

*חלוף הזמן בין מועד השחרור ממאסר למועד הגשת הבקשה – האם חלף מספיק זמן כדי לקחת אותו בחשבון כתקופת מבחן או לא.

בית המשפט העליון נדרש לא אחת לשאלה אם עצם קיומו של עבר פלילי דוחה את זכות העלייה, ולאורך השנים פסקי דינו התוו שורה של קריטריונים שלפיהם ניתן להבין את גבולות הגזרה הכלליים בסוגיה. אלא שהלכה למעשה המדינה אינה תמיד פועלת בהתאם לנהליה ולהלכות שהותוו על-ידי בית המשפט העליון, ונטייתה המובהקת – לסרב לבקשות עלייה שמוגשות בידי יהודים בעלי עבר פלילי, קל כחמור.

בית המשפט העליון ציין לא אחת כי על המדינה, בבואה לבחון בקשות עלייה, לשקול ולהעניק משקל מוחשי לשיקולים כגון חומרת העבירה, גיל מבצע העבירה, חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, מידת השיקום שעבר העבריין, אופן חזרתו לחברה, מצבו האישי והמקצועי, מידת תרומתו לחברה ועוד כהנה וכהנה שיקולים. ההלכה השיפוטית גם מורה למדינה לשקול כל בקשה באורח ענייני, בתום לב ובהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה.

בית המשפט העליון עמד על חשיבותה של זכות העלייה עוד בשנת 1972 בפרשת איש המאפיה מאיר לנסקי, בהדגישו כי מוטלת אחריות גדולה על מי שמחליט למנוע מיהודי את מימוש הזכות. יש לראות באפשרות של סירוב – חריג, ואילו הכלל מורה לכבד את זכות העלייה.

בפרשת פדצ'נקו (2013) דובר על בקשת עלייה שהגיש עותר שבאמתחתו עבירות חמורות ביותר (אונס ואונס קבוצתי שביצע לאורך מספר שנים). בין מועד ביצוע העבירות והפנייה בבקשת עלייה חלפו שנים רבות. בית המשפט העליון הסכים עם המדינה כי אין לאפשר לעותר לעלות לישראל, אך בצד זאת קבע שלנוכח חשיבות הזכות העותר עדיין יהיה רשאי לפנות בבקשה מחודשת בחלוף 10 שנים.

בעשור האחרון בית המשפט העליון ומשרד הפנים פיתחו נוסחה של מעין הסדרי פשרה: במקרים המתאימים מבקשי העלייה מקבלים היתר לישיבה זמנית בישראל בגדר "תקופת מבחן", שלאחריה הרשויות נכונות לשוב ולבחון את הבקשות.

חשוב להבין שסירוב לבקשת עלייה עדיין אין פירושו גזר דין. החלטת הרשויות עשויה לעמוד לביקורת שיפוטית, ובמקרים המתאימים שבהם טענות ונסיבות המבקשים יוצגו בצורה המיטיבה ניתן לשפר משמעותית את סיכויי הצלחת הבקשה.

מאמרים נוספים בנושא:

על הוועדה ההומניטרית

שוב על הוועדה ההומניטרית

מי זכאי לקבל מעמד בישראל?

איך משכנעים את משרד הפנים בכנות הקשר הזוגי?

גיור בחו"ל וחוק השבות

כיצד מסדירים מעמד בישראל לבן זוג זר?

על עבודתה של הוועדה ההומניטרית

חוק השבות ועבר פלילי

הוכחת יהדות לצורכי חוק השבות

 

 

שינוי גודל גופנים