הרצלייה: בילינסון 1 (קומה 2) | טלפון. 09-880-81-91 | פקס. 09-881-03-73 | תל אביב: רחוב המסגר 54 (קומה 3)

כידוע, חוק השבות מכיר בזכותו של כל יהודי לעלות לישראל. בהתאם לתיקון משנת 1970 הרחיב החוק את תחולתו גם על צאצאי יהודים: ילדים, נכדים ובני זוגם. אלא שבצד ההכרה קובע החוק גם שורה של חריגים. כך, זכאי שבות שעלול לסכן את בריאות הציבור או את ביטחון המדינה לא יורשה לעלות. גם מי שבאמתחתו עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור מוחרג מהחוק.  

חריג נוסף שמנוי בחוק ושעל-פיו לא תינתן זכות עלייה ליהודי או לצאצא יהודי עד לדור שלישי חל על מי שפועל נגד העם היהודי. יהודי שהמיר דתו מרצון גם מוחרג מהחוק ולא יורשה לעלות לישראל.

אך מה דינם של ילדים ונכדים ליהודים שאינם יהודים לפי דתם? כאמור, לאחר התיקון משנת 1970 אמור החוק לחול גם על ילדים ונכדים ליהודים שאינם יהודים, וכך גם נהגה המדינה במשך שנים רבות. אלא שבאחרונה שונתה המדיניות כלפי צאצאי יהודים שאוחזים ב"דת אחרת" – נצרות, אסלאם וכד'.

שורה של פסקי דין של בית המשפט העליון שניתנו בשנתיים-שלוש האחרונות מלמדת על מגמה. בשנת 2015 באה לפתחו של בית המשפט עתירה שאתגרה את העליון. במוקד פסק הדין הייתה אישה מוסלמית תושבת עזה שהיא – כך רצה הגורל – צאצא ליהודים. אמה נולדה בישראל כיהודייה לכל דבר לשני הורים יהודים. בצעירותה התאהבה האם בערבי ישראלי, התאסלמה בגללו, נישאה לו בבית הדין השרעי ועברה לחיות אתו בעזה.

 בשנת 2007, לאחר שעזבה את בעלה הערבי, היא פנתה למשרד הפנים בבקשה לקבלת אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. בקשתה נדחתה והיא עתרה לבג"צ. בעתירתה הסבירה כי אמנם התאסלמה (אם כי הייתה בפיה גם טענה מורכבת בהקשר זה), אולם הייתה ונשארה נכדה לסבים יהודיים וככזו היא באה בגדר חוק השבות. המדינה הפנתה לסייגי החוק העוסקים ביהודים שהמירו דתם מרצון ובכאלה שהם בני דת אחרת.

בית המשפט העליון הסכים עם המדינה (29.12.15) וביסס את פסק הדין על תכלית ורוח החוק. המדינה הציעה לעותרת רישיון לישיבת קבע מבלי להכיר בה כזכאית שבות ומבלי להעניק לה אזרחות, ועובדה זו הקלה על בית המשפט בהחלטתו לדחות את העתירה ולהסכים עם המדינה. העותרת הגישה בקשה לקיום דיון נוסף, אך גם בדיון הנוסף שב בית המשפט ואישר (9.11.16) את פרשנות המדינה. כך נימק את גישתו כבוד השופט א' רובינשטיין:

"סבורני כי הרכיב בפרשה שהעותרת אינה מייחסת לו משקל ראוי או משקל כל עיקר הוא המרת הדת. קרי, הזיקה שבין סעיף 4א(א) (הנכד) לסעיף 4ב (חריג ההמרה). סעיף הנכד נועד, כאמור, למנוע פיצול משפחות שבתנאי גולה כאלה ואחרים הגיעו לכלל נישואי תערובת. לא לממירי דת נועד הסעיף, ואפשר להבין מדוע הכריע בית משפט זה הן בעניין אייזקס הן בענייננו כפי שהכריע. יש "תרתי דסתרי" פנימיים מובנים במי שבא לתבוע שבות מכוח סעיף הנכד, אך באותה עת מחזיק בדת אחרת (כפי שנקבע כאן עובדתית), כמות שיש "תרתי דסתרי" במבקש זכות לפי סעיף הנכד אך עוסק בהפצת דת אחרת (עניין אייזקס). לדעתי לא עלה על מחשבתו של איש לתת לפי סעיף הנכד זכויות שבות לנכדי מומרים (או בניהם), שהם עצמם בני דת אחרת, וזו הפרשנות המצומצמת בה דוגלת המדינה. פרשנות החוק צריכה להיות תכליתית, בשכל הישר".

עם כל הכבוד, איננו מסכימים עם פסק הדין. לסייגים שהחיל בית המשפט על העותרת אין זכר בחוק. ניתן היה להסכים ולקבל פרשנות תכליתית אילו זו באה לקדם את זכויות הפרט, אך במקרה זה הפרשנות דווקא נועדה לצמצום הזכות.

[בג"צ 10535/09, דנג"צ 1197/16]

מאת עו"ד ארתור בלאייר

מאמרים נוספים בנושא:

הוועדה ההומניטרית לעייפה

איך משיגים אשרה לבן זוג זר של אזרח ישראלי

בית המשפט ביטל החלטה של משרד הפנים

חוק השבות ועבר פלילי

מעמד בישראל לנין של יהודי

מעמד בישראל להורה מבוגר של אזרח ישראלי

המרת דת וחוק השבות

משרד הפנים: רבת עם בת הזוג הזרה? הקשר פיקטיבי

שינוי גודל גופנים