"מיהו יהודי" — בין הלכה, לאום ומשפט חילוני
בית המשפט העליון, 1962
תקציר
פסק הדין בגץ 72/62, רופאיזן נגד שר הפנים (1962), עסק בשאלה אחת מן הסבוכות ביותר שניצבה בפני בית המשפט העליון של מדינת ישראל: מיהו יהודי לצורך חוק השבות?
המבקש, אוסוולד רופאיזן — "האח דניאל" — נולד ליהודים, פעל להצלת יהודים בשואה, אך המיר את דתו לנצרות ונעשה נזיר קתולי. ברוב של ארבעה שופטים כנגד אחד, קבע בית המשפט העליון כי אף שלפי ההלכה היהודית המומר נשאר יהודי, לצרכי חוק השבות — שהוא חוק חילוני — יש לפרש את המונח "יהודי" לפי משמעותו העממית הרגילה, ובמובן זה יהודי שהתנצר אינו נקרא "יהודי".
פסק הדין מגלה את המתח המורכב בין דין תורה לחוק חילוני, בין זהות לאומית לזהות דתית, ובין מחויבות היסטורית לשיקולים ליברליים של חופש מצפון ושוויון; עד היום הוא נחשב לאבן יסוד בשאלת הזהות היהודית בישראל ובמשפט הישראלי.
רקע — פרשיית חייו של האח דניאל
אוסוולד רופאיזן נולד בפולין בשנת 1922 למשפחה יהודית והתחנך ברוח היהדות. בנעוריו היה פעיל בתנועת הנוער הציונית "עקיבא" ושהה כשנתיים בהכשרה חלוצית בווילנה, כהכנה לעלייה לארץ ישראל. פרוץ מלחמת גרמניה ורוסיה ביוני 1941 שם קץ לתוכניותיו.
לאחר שנתפס על ידי הגסטפו וברח, השיג רופאיזן תעודה המציגה אותו כגרמני-נוצרי, ובזכותה נעשה מזכיר ומתורגמן בתחנת המשטרה הגרמנית בעיר מיר. מתוך תפקיד זה ניצל את מעמדו כדי להדליף מידע ליהודי העיר על מזימות הגרמנים ותכניותיהם. כאשר נודע לו כי הגרמנים עומדים לחסל את גטו מיר, הזהיר את יהודי העיר וסיפק להם נשק. בזכות פעולותיו נמלטו כ-150 יהודים ליערות, הצטרפו לפרטיזנים, ורובם שרדו ועלו לישראל לאחר המלחמה.
לאחר שנחשף, נכלא רופאיזן ובסופו של דבר ברח ומצא מקלט בבית נזירות. בשנת 1942, בהיותו במנזר, עבר לדת הנוצרית. בתום המלחמה בשנת 1945 לבש מדי כומר ונכנס למסדר הכרמליתים, תוך שהוא בוחר במסדר הפועל בארץ ישראל מתוך תקווה שיוכל בסופו של דבר לעלות לארץ. הרוסים חשדו בו כמרגל גרמני וגזרו עליו מוות, אך ניצל הודות לעדות של יהודי מניצולי מיר שהכיר את פרצופו האמיתי; בסופו של דבר אף זכה לאות הצטיינות רוסי על פעולותיו.
בשנת 1958 קיבל לבסוף רשות מהממונים עליו לעלות לישראל. השלטונות הפולניים העניקו לו תעודת מסע מהסוג הניתן ליהודים העולים לישראל, ומנקודת ראותם הוא עלה כיהודי. עם הגיעו ארצה ביקש לקבל תעודת עולה ולהירשם כיהודי בתעודת הזהות. שר הפנים סירב, בהסתמכו על החלטת ממשלה מיום 20.7.1958 שלפיה רק מי שמצהיר בתום-לב שהוא יהודי ואינו בן דת אחרת ייחשב יהודי. רופאיזן עתר לבית המשפט העליון בגץ.
שאלת הדין — מה משמעות "יהודי" בחוק השבות?
חוק השבות, תש"י-1950, מקנה לכל יהודי את הזכות לעלות לישראל. הסעיף הרלוונטי — סעיף 3(א) — קובע כי עולה זכאי לתעודת עולה. אולם החוק אינו מגדיר מיהו "יהודי", ועל הגדרה זו ניטש הוויכוח.
המבקש הציג ארבע טענות מרכזיות: ראשית, המושג "לאום" אינו זהה למושג "דת", ויהודי לפי לאומיותו אינו חייב להיות יהודי לפי דתו. שנית, לפי ההלכה היהודית הוא יהודי גמור שכן נולד לאם יהודייה. שלישית, החלטת הממשלה מ-1958 אינה בעלת תוקף חוקי מחייב. רביעית, סירוב שר הפנים שרירותי ומפלה אותו לעומת יהודים חילונים ואף אתאיסטים הנרשמים כיהודים ללא כל בדיקת אמונה.
בית המשפט הגדיר את שאלת הדין כך: "מה משמעותו של המונח 'יהודי' בחוק השבות, תש"י-1950, והאם הוא כולל גם יהודי שהמיר את דתו ונטבל לנצרות, אך רואה ומרגיש עצמו כיהודי למרות המרתו?" השאלה הכריכה בתוכה שאלות מהותיות של פרשנות משפטית, היסטוריה לאומית ופילוסופיה יהודית.
שאלה נלווית שעלתה היתה: האם יש להפריד בין הגדרת "יהודי" לצרכי חוק השבות לבין הגדרתו לצרכי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953? לשאלה זו משמעות מכרעת — שכן לפי הדין הדתי-ההלכתי, כפי שיוסבר להלן, המומר נשאר יהודי.
המומר בדיני ישראל — ניתוח ההלכה
המשפט עסק בהרחבה רבה בשאלת מעמדו של המומר — היהודי שהמיר את דתו — בדיני ישראל. המסקנה ההלכתית שהגיע אליה השופט זילברג, ובעקבותיו שאר שופטי הרוב, ברורה: הדעה השלטת בהלכה היא שמומר דינו כיהודי לכל דבר.
הביסוס המרכזי הוא המאמר התלמודי המפורסם: "ישראל אף-על-פי שחטא — ישראל הוא" (סנהדרין, דף מד ע"א). עיקרון זה הוחל על ידי הפוסקים לאורך הדורות בהלכות נישואין, גירושין ויבום: מי שנישא לישראלית מומרת — קידושיו קידושין גמורים וצריכה גט ממנו (רמב"ם, הלכות אישות פרק ד; שולחן ערוך, אבן העזר). ישראליותו של המומר, כפי שהסביר השופט זילברג, מוצאת ביטוי משפטי בולט בכל תחום דיני המעמד האישי.
פרקליט המדינה טען כי אף לפי ההלכה, המומר הוא "מקצת ישראל" — למחצה, לשליש ולרביע — בשל שלושה דינים שלפיהם אינו נחשב ישראל: אינו מצטרף למניין לתפילה; ייתכן שמותר להלוות לו בריבית; וייתכן שאינו יורש את אביו. בית המשפט דחה טענה זו על שני ניביה.
ראשית, מבחינה עקרונית: יהדות היא סטטוס — מעמד — ומעמד אינו ניתן לחלוקה אריתמטית. חלוקה כזו מצינו רק לגבי עבד השייך לשני אדונים (גיטין, דף מא). הדת היהודית כמו כל דת אחרת היא טוטלית ואכסקלוסיבית מעצם מהותה. שנית, לגופו של ענין: אין כל סתירה בין היות המומר יהודי לבין הדינים הנ"ל. בענין צירוף למניין — מוזר ואבסורדי שמי שמאמין באלהות אחרת יצטרף למניין שבו שאר המתפללים פונים לאלהי ישראל. בענין ריבית — המחלוקת בין הפוסקים היא גדולה מכדי להסיק מסקנות. בענין ירושה — יש פוסקים הסוברים שמן התורה מומר יורש אביו, ואת שלא יירש הוא עונש שבית דין רשאי לקנוס בו.
המסקנה החשובה יותר היא זו: אפילו לדעת הפוסקים המחמירים, הדינים הנ"ל פועלים בצורה אסימטרית — האב הישראלי יורש את בנו המומר, אך לא להפך. הדבר מוכיח שאין מדובר בשלילת ישראליותו של המומר, אלא בחומרות וקולות ספציפיות הנוגעות לאדם הבעל-מעמד ולא למעמד עצמו.
חוק השבות כחוק חילוני — הפרשנות שנקבעה
השופט זילברג, שכתב את פסק הדין המרכזי של הרוב, קבע הבחנה עקרונית בין שני חוקים: חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) לבין חוק השבות. בחוק הראשון, שנחקק במטרה להרחיב את סמכות הרבנים ולהחיל דיני ישראל על יהודים, יש לפרש את המונח "יהודי" כהוראתו בדין הדתי-ההלכתי. לפיכך, אם חוק השבות היה זהה לחוק הדין הרבני, היה בית המשפט מכיר ברופאיזן כיהודי.
אולם חוק השבות הוא חוק חילוני, ישראלי מקורי. מכיון שאינו מגדיר את המונח "יהודי" — לא בגוף החוק ולא בפסיקה — יש לפרשו לפי משמעותו הרגילה. ובמה תיקבע "משמעות רגילה" זו? השופט זילברג מדגיש: "כפי שאנו, היהודים, מבינים את תכנו ומהותו של המושג 'יהודי' " — הוא ואנחנו, "הקרובים אל החלל", ולא חיצוניים.
לפי ההבנה הרגילה של רוב יהדות ישראל — דתיים וחילוניים כאחד — ה"יהודי" וה"נוצרי" הם שני תארים שאינם מתאחים בנושא אחד. שום מלומד, חוקר, ופשוטי עם אינם יכולים לראות יהודי שהתנצר כחלק מן האומה היהודית. השופט זילברג מביא מדברי ה"גולה ונכר" של פרופ' יחזקאל קויפמן, מדברי פרופ' רפאל מאהלר ומדברי יעקב לשצ'ינסקי — שכולם מציגים תמונה אחידה: ברגע שיהודי עובר לדת אחרת, הוא חוצה את הסף מן האומה היהודית.
השופט לנדוי מעגן את הפרשנות גם בתפיסה הציונית. הרצל כתב במכתב שקבע שיהודי שהתנצר אינו יכול להצטרף להסתדרות הציונית. אחד-העם, בספרו "על פרשת דרכים", הסביר שלאומיות יהודית שאין בה שום רושם מן הרוח שהיתה נשמת חיי האומה במשך אלפי שנה — אינה אלא בדיה, ויהודי לאומי אפילו כופר בעיקר אינו יכול לאמור שאין לו חלק באלהי ישראל. הדת והלאומיות שלובות זו בזו ואי אפשר לנתקן.
השופט ברנזון הוסיף נימוק מעשי: בהכרת העם היהודי לאורך הדורות, יהודי שהמיר את דתו — "משומד" — נחשב כאילו נכחד ונכרת מן העם. בני המשפחה קרעו קריעה כמו על המת. ההשקפה שיהודי ונוצרי הם "תרתי דסתרי" — שני דברים שאין בינהם ישוב — מושרשת עמוקות בנפש העם. מציאות חדשה של יחסים בין דתות אמנם הולכת ונרקמת, אך טרם הגיעה לכלל גיבוש בהכרת הציבור.
עמדות השופטים — הרוב והמיעוט
השופט זילברג — חוות הדעת של הרוב
השופט זילברג, שניהל את הדיון ועמד בראש המותב, כתב את דעת הרוב המרכזית. הוא הביע אהדה רבה למבקש ואף הדגיש את גודל חובו של העם היהודי לאוסוולד רופאיזן על מעשי גבורתו. עם זאת, קבע כי אותה אהדה לא תשמש "אהבה המקלקלת את השורה" — אין לאפשר לה לחלל את תכנו ההיסטורי של השם "יהודי".
זילברג קבע: החוק החילוני (חוק השבות) דורש פרשנות חילונית, שלפיה המונח "יהודי" נושא את משמעותו הרגילה בפי בני אדם — ויהודי שהתנצר אינו נקרא "יהודי" בפי שום אדם. בנוסף, ישראל אינה מדינה תיאוקרטית: דווקא אילו החלנו על רופאיזן את הקטיגוריות הדתיות, הוא היה מוכר כ"יהודי" — בניגוד למסקנה החילונית. מכאן שסירוב ההכרה בו אינו ביטוי של תיאוקרטיה, אלא של ההבנה העממית החילונית.
השופטים לנדוי, מני וברנזון — הרוב הנוסף
השופט לנדוי הצטרף לדעת זילברג תוך שהוא מוסיף את הנדבך הציוני: חוק השבות נולד מתוך האידיאולוגיה הציונית, שאבי ה"מדינת היהודים" הרצל ואבי הציונות הרוחנית אחד-העם ראו בה את שאיפות האומה. שניהם, כל אחד מכיוונו שלו, הבחינו הבחנה ברורה: יהודי שהמיר דתו אינו חלק מהפרויקט הציוני ואינו שייך לאומה במובן המחייב.
השופט ברנזון, שניסח את חוות דעתו המפורטת ביותר בין שופטי הרוב, לא הסתיר את כאבו: "אילו מותר היה לי להכריע בשאלה זו לפי הכרתי האישית, לא הייתי מהסס לראות במבקש זה כבן האומה היהודית." הוא אף הדגיש שלפי הגדרות לאומיות מקובלות של אנשי רוח כבן-יהודה ורופין, שבהן לא נזכרת הדת כסימן היכר מחייב, רופאיזן הוא בן האומה היהודית. עם זאת, כפוי על ידי תפקידו השיפוטי לפרש את כוונת המחוקק, קבע ברנזון שהמחוקק בחוק השבות התכוון ל"יהודי" במובנו העממי — שלפיו יהודי שהמיר דתו חרג מגדר ישראל.
השופט כהן — דעת המיעוט
השופט כהן כתב דעת מיעוט נועזת ומרגשת, שבה הציע פרשנות שונה בתכלית לחוק השבות. כהן הסכים עם הרוב בשלושה עניינים: לפי דין התורה המומר יהודי הוא; אין לפרש את חוק השבות לפי הדין הדתי; ואין לקבל את ה"המשכיות ההיסטורית" של יחסי יהודים-נוצרים כמכתיבה את התוצאה המשפטית.
אולם כהן חלק על הרוב בשאלה המרכזית: בהעדר קנה מידה אובייקטיבי בחוק עצמו, יש לקבל קנה מידה סובייקטיבי — הצהרתו של האדם בתום לב שהוא יהודי. הוסיף כהן כי הסייג שנוסף להחלטת הממשלה מ-1958 — ש"אינו בן דת אחרת" — חורג מסמכות הממשלה שמוגבלת לביצוע החוק. ביצוע הרישום במרשם התושבים הוא מעשה הצהרתי של האזרח, לא שיפוטי של הפקיד. לכן, מאחר שהצהרת המבקש שהוא יהודי נמצאה בתום לב, היה ראוי לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט.
בפסקה מרגשת, הפנה כהן לאנוסים שלדורותיהם הכריזו על עצמם נוצרים כדי לשרוד בארצות שנתחבבו עליהם, ובפנים נגועו כשמסתירים את דתם האמיתית. כעת, הוסיף, הגלגל התהפך: איש שמולדתו מכרת בישראל ומצהיר גלויות שהוא יהודי — אף שדתו אחרת — מוצא שערים נעולים. האם מדינת ישראל שמושתתת על "יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" תנהג כמלכויות קתוליות שנהגו ביהודים בחומרה?
השפעת פסק הדין ומורשתו
פסק הדין רופאיזן הותיר חותם עמוק על שיטת המשפט הישראלית ועל הדיון הציבורי בשאלת הזהות היהודית. ראשית, הוא קבע את העיקרון הפרשני היסודי: חוק השבות הוא חוק חילוני שיש לפרשו לפי לשונו העממית ולא לפי הדין הדתי. עיקרון זה שרד ועומד על כנו, אם כי בית המשפט לא ייחד לו תוכן ברור ומוסכם.
שנית, ומשמעותי לא פחות, פסק הדין הוא מקרה יוצא דופן שבו בית המשפט הישראלי ניסח עמדה בשאלה לאומית-תרבותית עמוקה: מה היא האומה היהודית ומה גבולותיה. התשובה שניתנה — ש"יהודי" ו"נוצרי" הם שני תארים שאינם מתחברים באדם אחד — שיקפה את ההלך הרוח השולט בדור ההוא, עם כל מורכבותו.
שלישית, פסק הדין הוציא לאור את השאלה שמאז ועד היום נותרת פתוחה: האם הדת היא מרכיב הכרחי של הזהות היהודית, או שמא ניתן להיות יהודי לאומי-חילוני מלא ללא כל זיקה לדת? בית המשפט לא הכריע בשאלה זו ישירות, אך דחה את עמדת השופט כהן שלפיה הקריטריון הרלוונטי היחיד הוא הרגשה סובייקטיבית.
פסק הדין הוביל, יחד עם פסיקה ומהלכים נוספים, לחקיקת תיקון לחוק השבות בשנת 1970, שבו הכנסת הגדירה לראשונה את המונח "יהודי" בחוק עצמו: "מי שנולד לאם יהודייה, או שנתגייר, ואינו בן דת אחרת". ההסתייגות האחרונה — "ואינו בן דת אחרת" — היא תגובת הכנסת לפסיקה ברופאיזן ולאימוץ הלכה למעשה של הקו שקבע הרוב.
אוסוולד רופאיזן — האח דניאל — המשיך לחיות ולפעול בישראל במנזר הכרמליתים על הר הכרמל. הוא נפטר בשנת 1998 לאחר שהקדיש את חייו לעדות על השואה ולגשר בין העמים. אישיותו המרשימה, הרגע שנאמר לו שהוא אינו יהודי לצורך חוק השבות, ופסק הדין שנכתב עליו — כולם ממשיכים להעסיק הוגים, משפטנים ואנשי רוח בישראל ובעולם כולו.
בסופו של דבר, פסק הדין ברופאיזן הוא אחד מאותם פסקי דין נדירים שבהם שאלה משפטית לכאורה מצרה מסתבר שהיא שאלה של נשמה: מי אנחנו, מאין באנו, ומה קושר אותנו זה לזה? בית המשפט השיב מתוך רגישות היסטורית עמוקה, אך גם הותיר מקום לשאלות שהזמן לבדו — ולא בית המשפט — ייתן עליהן תשובה.
ניתן ביום ט' בכסלו תשכ"ג, 6.12.1962.
שופטים: זילברג, לנדוי, ברנזון, כהן (מיעוט), מני — הצו-על-תנאי בוטל ברוב דעות.