פרשת המרת דת מרצון ושאלת הזכות לשבות
הבקשה שנדחתה
ארטיום, אזרח אוקראינה, פנה לרשות האוכלוסין והגירה בתחילת שנת 2018 בבקשה לעלות לישראל מכוח חוק השבות. ארטיום טען שהוא יהודי מלידה – בן לאם יהודיה ונכד לסבים יהודים. אכן, אף הרשות לא חלקה על יהדותה של אמו. עוד טען כי קרובי משפחתו כבר עלו לישראל לאחר שהוכרו כזכאי שבות יהודים מכוח יהדותו של אחיה של סבתו, אם אמו.
ארטיום הגיש מסמכים מקיפים לביסוס בקשתו: תעודות לידה, תעודות יושר, מצב אישי, תעודת נישואיה של הוריו ועוד. כשנשאל בריאיון האם הוא יהודי או נוצרי, השיב לטענתו כי הוא יהודי וגדל כיהודי, בן לאם יהודיה ולאב נוצרי.
אולם בקשתו נתקלה בקיר. ב- 2018 קיבל העותר החלטה תמציתית: "בקשתך מסורבת משום שנולדת לאם יהודיה והנך בן/בת דת אחרת". זו הייתה ההחלטה במלואה – ללא כל הנמקה, פירוט או בסיס עובדתי. הרשות פשוט קבעה שהוא "בן דת אחרת" ונקודה.
הסדרת מעמד וניהול הליכים נגד משרד הפנים:
מבוכת הזהות הדתית
הבעיה נעוצה במצב מורכב של זהות דתית מעורבת. העותר הוטבל לנצרות כתינוק והצהיר בשאלון הבקשה שדתו נוצרית, אך במקביל סימן שלאומו יהודי. עוד הצהיר בשאלון שהוא מבקר בכנסיה פעם בשנה וחוגג חגים נוצריים עיקריים.
לטענתו של ארטיום נציגי הרשות הבטיחו לו שהצהרתו כי הוטבל כתינוק והודאה כי הוא נוצרי יקלו עליו לקבל מעמד של עולה "במסלול אחר". העותר הדגיש בפניות רבות כי נולד כיהודי וחי כיהודי, וכבן לאם יהודיה הכיר וחגג תמיד את חגי ישראל, בצלו של אב נוצרי.
המציאות, כפי שתיאר אותה העותר, הייתה של משפחה מעורבת טיפוסית: הוטבל כתינוק על ידי משפחת אביו הנוצרי וחגג רק חגים אזרחיים ולא הטביל את ילדיו. מנגד, אמו לא פקדה כנסיות וסבתו היהודיה חגגה את חגי ישראל. הוא עצמו, כך טען, מתקרב ליהדות ומשתייך לקהילה יהודית.
לתמיכה בטענותיו צירף העותר תעודות המעידות על השתייכותו הפעילה לקהילה היהודית בזפרוז'ה החל משנת 2006, ועל השתתפותו במסעות תרומה לקהילה היהודית בקייב בין השנים 2008 ל-2023. המסמכים, שניתנו ביוני 2023 והועברו לרשות, העידו על פעילות יהודית ממושכת ומתמשכת.
הסחבת במשרד הפנים
לאחר דחיית הבקשה ארטיום הגיש עתירה ראשונה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד החלטת הרשות. אולם הרשות נקטה בתמרון טקטי: במקום להגיש תשובה לעתירה, היא הגישה "הודעה" שבה טענה שיש למחוק את העתירה כיון שהוגשה בשיהוי, ויש לבחון את מצב הדברים בעקבות הזמן שחלף.
הרשות ביקשה למחוק את העתירה לצורך קבלת החלטה חדשה. בהודעתה ציינה: "מבלי להודות בטענות העותר ומבלי לגרוע מאף לא אחת מטענות המשיבים, מאחר שבהחלטות מסוג זה העומדת במרכז העתירה יש משמעות לזמן שחלף, ככל שהעותר יבקש להגיש בקשה חדשה היא לא תידחה".
העתירה הקודמת נמחקה, והרשות התחייבה לבחון את הבקשה מחדש ולסייע לעותר ככל שייתקל בקושי בהגשתה. השופטת עינת זינגר ציינה אז בהחלטה: "עת תוגש הבקשה החדשה, מתבקשים המשיבים לעשות כמיטב יכולתם לבוחנה בהקדם".
אולם המציאות הייתה שונה. העותר זומן לשני ראיונות – באוקראינה ובלטביה – ונשאל שוב את אותן השאלות בדיוק. בשני הריאיונות הובהר לו שהחלטת הרשות לא תשתנה, בניגוד גמור להתחייבויות שנתנו לבית המשפט.
כפי שתיאר העותר בבקשתו לביזיון בית משפט: "בסוף הריאיון הוסבר לו כי לא ברור מדוע פנה שוב, החלטה זו ניתנה זה מכבר לפני מספר שנים ואין ולא תהיה אחרת". בריאיון השני בלטביה נאמר לו שוב: "לא מוצאים את החומר, וכי יש לעבור שוב את הריאיון. בהמשך הביע נציג השגרירות תסכול והסביר כי לא ברור מדוע נפתח שוב התיק, משהחלטה ניתנה זה מכבר, וכי שום דבר לא יכול להשתנות".
רק לאחר שהעותר הגיש בקשה בגין ביזיון בית משפט ביולי 2024, הודיעה הרשות שהיא מעניקה לו רישיון שהיה זמני מסוג א/5 למשך שנה "לבחינת דתו האפקטיבית". בתום השנה, כך נקבע, תיבחן הבקשה בשנית. כשביקש העותר החלטה כתובה ומנומקת, קיבל תשובה קצרה: "זו ההחלטה. א/5 לשנה בסופה תינתן החלטה".
המבחן המשפטי לבן דת אחרת
העותר הגיש עתירה שנייה בסוף 2024, וכאן השתלשלה שוב אותה תמונה. הרשות ביקשה למחוק את העתירה בטענה שהתקבלה "החלטה חדשה" בדצמבר 2024. אלא שבחינת המסמכים העלתה כי מדובר באותה החלטה משנת 2024, רק שהפעם צורפה לה הנמקה מאוחרת.
השופטת מיכל אגמון-גונן נדרשה לבחון את התנהלות הרשות לאור חובת ההגינות המוטלת על רשות מנהלית. היא קבעה בחריפות: "קבלת החלטה חדשה, בין אם היא משנה החלטה קודמת, בין אם היא מגיעה לאותה החלטה עצמה, חייבת להיות מבוססת על שיקולים ענייניים, תוך הבהרת הצורך בקבלת ההחלטה החדשה".
השופטת עמדה על כך שהרשות לא בחנה בפועל את המצב העדכני למרות התחייבותה לעשות כן: "למרות זאת, הרשות קיבלה החלטה חדשה מבלי שערכה בדיקה עדכנית כפי שהתחייבה לעשות".
איך מתנהלים מול רשות האוכלוסין?
בדיון שהתקיים בפני השופטת התגלה עד כמה הרשות אינה יודעת מה בכוונתה לבדוק. כשנשאלה בעלת הכוח מה הרשות מתכוונת לבחון בתום השנה, היא התקשתה לתת תשובה ברורה. מתוך הפרוטוקול עולה חילופי דברים מגוחכים:
השופטת שאלה: "מה אתם בודקים אני צריכה לדעת את זה בשביל לראות אם ההחלטה שלכם סבירה או לא סבירה".
עוה"ד ארבל (מטעם הרשות): "הבדיקה היא לבחון את השייכות שלו".
השופטת: "שייכות למה?"
עוה"ד ארבל: "לבחון שוב את הטענה שהוא לא נוצרי".
השופטת: "מה הוא צריך לעשות בארץ? אני שואלת לתרום, ללכת לבית כנסת, לא ללכת לכנסייה, מה עוד צריך לעשות?"
לבסוף הודתה נציגת הרשות: "אם בעוד שנה יבואו וישאלו אותו אם ישו בן האלוהים והוא יגיד כן אז יהיה פה קושי".
השופטת: "בסדר אז בואי נניח, שהרי הוא יגיד לא, והוא לא ילך לכנסייה… לשם מה השנה הזו?"
לא הייתה תשובה משכנעת.
השופטת התייחסה, ולא לראשונה, לחובת הרשות לנהוג בהגינות: "פערי הכוחות בין הרשות לבין הפונים והנזקקים לשירותיה, משפיעים על חובת ההגינות של הרשות ככלל, ובעת קבלת החלטות חדשות בפרט… בהתאם לכך, נדרשת מכל רשות מנהלית, וודאי מרשויות המדינה עצמה, הגינות כלפי כל אדם ובכל תחומי פעילותה".
נדרשה השופטת לבחון האם העותר הוא "בן דת אחרת" על פי חוק השבות. היא הסתמכה על המבחן המחייב שנקבע בפסק הדין זבידובסקי, שם קבע בית המשפט העליון כי כדי שיהודי ייחשב "בן דת אחרת" עליו "לנקוט צעדים קיצוניים" ו"להיכנס לליבה של הדת האחרת".
השופטת ציטטה את דברי השופט הנדל מפסק דין זבידובסקי: "כדי שיהודי ייחשב מומר לדת אחרת עליו לנקוט צעדים קיצוניים. עליו להיכנס לליבה של הדת האחרת. קביעה שמאן דהוא 'משומד' דורשת הזדהות עם הדת האחרת והתנהגות בהתאם. משמע, הבדיקה מתבצעת על פי מכלול של גורמים: התנהגות, כוונה, מודעות, הצהרה ונכונות להיכנס לתוככי הדת האחרת ולאמץ את סמליה".
עוד הדגישה השופטת את העיקרון שנקבע בפסק הדין: "החריג יוחל רק במקרה קיצוני. לא בנקל תילקח מיהודי הזכות המוענקת לו מכוח חוק השבות. עם זאת, מצב בו יהודי בוחר לצעוד בנתיביה של דת אחרת – תישלל זכותו להמשיך ולחסות תחת כנפי חוק השבות".
פסק הדין: הגינות על פני סרבול
השופטת קבעה בבירור שהעותר אינו "בן דת אחרת": "העותר לא חי כנוצרי ואינו בן דת אחרת לפי החוק והפסיקה. החריג שבו ניתן לשלול את זכאותו לשבות של מי שנולד כיהודי בשל היותו בן לדת אחרת, שמור למקרה קיצוני שבו הוא 'בוחר לצעוד בנתיביה של דת אחרת'".
לגבי הטבלה כתינוק הובהר בפסק הדין: "לא ניתן לומר שמי שהוטבל כתינוק, גם אם אביו בילדותו חגג חגים נוצריים, לצד אמו שחגגה חגים יהודיים, עונה על ההגדרה של 'בן דת אחרת'… זאת, שעה שטען מלכתחילה כי הוא חי למעשה כיהודי, ואף מגדל את ילדיו כיהודים ולוקח חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית במדינת מוצאו".
השופטת דחתה בתוקף את עמדת הרשות לפיה יש לבחון את "הדת האפקטיבית" של העותר במשך שנה. היא קבעה: "הגדרת 'יהודי' אינה נגזרת ממסירותו לדת. חוק השבות אינו מבחין בין יהודים; הוא אינו עוסק בשאלה וכמובן אין זה ראוי שיעסוק בשאלה מי הוא יהודי 'טוב'".
עוד הדגישה השופטת את ההבחנה בין מקרים שונים: "יש להבחין בין הבסיס הרעיוני העומד מאחורי ההליך המדורג שבו נבחנות, למשל, בקשות למעמד בישראל המוגשות על ידי זרים הטוענים לניהול זוגיות עם אזרחים ישראלים… לבין הבסיס הרעיוני העומד מאחורי מתן מעמד מכח חוק השבות ליהודי שאינו בן דת אחרת ושלא המיר את דתו".
השופטת גם התייחסה בחריפות לדרך הטיפול של הרשות בעותר: "אין מקום לאלץ את העותר לחזור שוב לרשות, ולעבור שוב את דרך הייסורים שעבר בעקבות העתירה הראשונה, שם ביקשה הרשות בדיוק את אותה בקשה וזאת תוך הוצאת כספים על ייצוג משפטי והליכים, ודחיית מועד עלייתו לישראל".
היא הוסיפה: "מקרה זה מדגים את הקושי המוטל על מי שנשלחים בלך ושוב, להתחיל מחדש את מיצוי ההליכים מול הרשות, אף שדבר לא השתנה מאז ההחלטה הקודמת ואין הצדקה לכך".
לגבי התנהלות הרשות קבעה השופטת: "התנהלות הרשות במקרה זה – החלטות ללא הנמקה, התחייבויות שלא קוימו, ואילוץ העותר לעבור הליכים ארוכים ללא הצדקה – זכתה לביקורת חדה מצד בית המשפט… לאור התנהלותה בפעם הראשונה, אין לאפשר זאת בפעם השנייה".
השופטת סיכמה את מסקנתה: "יש לקבוע שהמשיב הינו יהודי לפי ס' 4א לחוק השבות, שלא המיר את דתו מרצון, ולא מתקיים בעניינו החריג הקבוע בס' 4ב' לחוק, ומשכך העותר הוא זכאי שבות לפי החוק, ובני משפחתו זכאים למעמד כדין מכוחו".
סיכום
בית המשפט קיבל את העתירה וקבע כי העותר זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות, יחד עם אשתו וילדיו. הרשות נדרשה להעניק לעותר אשרת עולה ואשרות בהתאם לבני משפחתו. העותר זכה גם בהוצאות משפט בסכום של 15,000 שקלים.
פסק הדין מבהיר – בדומה לשורה של פסקי דין שקדמו לו – כי הטבלה כתינוק אינה מהווה המרת דת מרצון, ושמי שחי כיהודי ומשתייך לקהילה היהודית אינו "בן דת אחרת" על פי חוק השבות. ההחלטה גם מדגישה את חובת ההגינות של הרשות המנהלית כלפי הפרט, ומזהירה מפני התנהלות שגורמת לעיכוב ולסחבת ללא הצדקה.
2308-11-24